ביקור באתרי השבעה באוקטובר: זיכרון, אבל ועדות

בנסיעה בנגב המערבי היום קשה ליישב את הנופים השקטים עם מה שקרה כאן לא מזמן. אבל הסימנים עדיין בכל מקום – חורי ירי בבניינים, כלי רכב שרופים, אנדרטאות בכתב יד, והשקט הכבד שבא אחרי אלימות בלתי נתפסת.

אחד המקומות הראשונים שביקרתי בהם היה אתר פסטיבל נובה ליד רעים. זו בסך הכול חלקה פתוחה, מוקפת עצי אקליפטוס. הפסטיבל נועד לחגוג את החיים. בבוקר השבעה באוקטובר הוא הפך לאחת הזירות המרכזיות של הטבח. מאות נרצחו או נחטפו. רבים ניסו להימלט במכוניותיהם. עדיין אפשר לראות את השרידים השרופים, שנשמרים כעת כחלק מהמאמץ לזכור – לא לשכוח.

בשדרות ההלם גלוי לעין. תחנת המשטרה – שהותקפה ונכבשה – נהרסה מאוחר יותר, והמגרש הריק אומר היום יותר מכל מבנה. לא היה מדובר רק ברקטות. זו הייתה לחימה פנים אל פנים, מדלת לדלת, בתוך הבתים.

דרומה משם, באופקים, המתקפה נמשכה שעות. מחבלים חמושים נעו ברחובות. אזרחים הוחזקו כבני ערובה בדירותיהם. חלק מהתושבים הגנו על עצמם בסכיני מטבח ובידיים חשופות. אחרים הצליחו לדבר את דרכם החוצה. שומעים את הסיפורים האלה שוב ושוב: אנשים שחשבו מהר ועשו כל מה שיכלו כדי לשרוד.

כל מקום נושא משקל משלו. אין נרטיב אחד, אלא מאות – שונים, אישיים, חשופים.

הביקור באתרים האלה אינו קל. אבל הוא חשוב. זה לא עניין של פוליטיקה. זה עניין של להיות עד למה שקרה ברמה האנושית. רואים את הכאב, אבל גם את האומץ, את הכאוס ואת רגעי הבהירות שפורצים גם בתוך האסון.

עבור ישראלים, השבעה באוקטובר הוא לא כותרת. זה משהו ששינה כל היבט של החיים. ועבור מבקרים, ההגעה לכאן היא דרך להעיד. לומר: "ראיתי. שמעתי. אני זוכר."

אני לא מציע את הסיור הזה כדי לעשות סנסציה מהזוועה. אני מציע אותו כי אנחנו חייבים זאת לקורבנות – להסתכל, לדעת, ולא לשכוח.

— אם אתם מוכנים לבקר באתרים האלה בכבוד הראוי להם, אני מזמין אתכם להצטרף אליי. סיורים פרטיים ובקבוצות קטנות. זה לא מסע קל, אבל הוא מסע חשוב.